Tuesday, June 11, 2013

iOS 7 – הטוב, הרע והמכוער

אמש הכריזה אפל על מערכת ההפעלה הבאה שלה, iOS 7, והתגובות נעות בין "פלופ איום ואכזבה תהומית" לבין "אפל הראתה לאנדרואיד שוב מאיפה משתין הדג". ובכן, אי אפשר לקרוא להכרזה אכזבה ומנגד מאוד לא ברור שאפל עשתה החלטות נכונות בעיצוב המחודש של המערכת הוותיקה. אז מה היה לנו שם?


לפני חודש וקצת העליתי פוסט עם רשימה צנועה של פיצ'רים שנרצה לראות באיוס 7, ואם לא יהיו כנראה שלא תהיה ברירה אלא לזלוג אל מכשירי האנדרואיד. אפל עמדה כמעט בכל אחת הנקודות וסיפקה את הסחורה בצורה די ראויה. למעשה, נדמה כעת שסטיב ג'ובס כבר לא בתמונה, דברים שהיה מוזר שלא קיימים עושים את דרכם לאייפון. אך האם אפל תמשיך להוביל את הדרך?

במערכת החדשה אין שום דבר חדש, וזה בסדר. מרגיזים אותי אלה שלנים על כך שאפל "לא המציאה שום דבר חדש" אך אין להם הצעות משלהם על מה חסר, כאילו היו יושבים על כס המלך ומבקשים "תחדשו לי, תפתיעו אותי", ושולחים את המבדרים הכושלים אל הגרדום. אם אין לכם מה להציע, תפסיקו להתלונן. איוס 7 מציגה תשובה לרוב החסרונות הנוכחיים שלה: מקשי שליטה נוחים במתגי וויפי ובלוטות', מולטיטסקינג משופר ללא פגיעה בחיי סוללה (האמנם?), מסך "היום" חדש באזור ההתרעות, מראה מעודכן וחדש לכל אפליקציות הבסיס ומסך הבית, שילוב איירדרופ הנהדרת, שיחות פייסטיים קוליות (מישהו אמר וייבר?), עדכונים לסירי שכעת גם תומכת בשינוי הגדרות ועוד.

סוף לוינטאג'
עד היום הציגה אפל סוג של וינטאג' בעיצוב תוכנותיה: אפליקציית הספרים הציגה מדף עץ וירטואלי, הפתקים באייפד הופיעו בתוך סוג של קלסר עור מצויר, והפיכת המכשיר על צידו באפליקציית המוזיקה הציגה תצוגה דמויית סט תקליטים או דיסקים בה עוברים מאלבום לאלבום. לצד הוינטאג', ליין העיצוב היה אלגנטי: צבעים שחורים וכהים עם קו חד באמצע היוצר אשלייה של זכוכית (למשל על טאבים באפליקציות או במסך הנעילה), פונטים שמנים וברורים ועוד.

כעת החליטה אפל לוותר על שני עקרונות אלה וללוות ממושגי העיצוב של חלונות פון 8, עם פונטים דקיקים ועגולים לצד עיצוב מאוד שטוח, בו האייקונים פשוטים מאוד ומכילים ציור בסיסי הכולל גראדיאנט מינימאלי בין שני צבעים, אייקונים שקופים לחלוטין עשויים קווים דקיקים, ותצוגות פסיפס של תמונות או אלבומים במקום מעבר "אנאלוגי" עליהם. האם ההחלטה הזו חכמה? לא ברור.

לדעתי האישית, אייקוני האפליקציות החדשים נראו כאילו מישהו יצר אותם בזריזות ב-Paint, בלי לחשוב לרגע על זה שזה פשוט נראה כמו צעצוע, ולא כמו צעצוע מגניב. העובדה שאזור השליטה, למשל, מקבל את אופיו דרך שקיפות מהמסך שמאחוריו נחמדה, אך לדעתי, שוב, האישית לחלוטין, הרקע שנבחר למצגת היה מזעזע – ורקע שחור ואלגנטי היה יכול לגרום לכל התחושה מהמערכת להיות טובה, ו"רצינית" יותר. ואולי לא.