Monday, March 17, 2014

זל והמונואמוריה הדיגיטאלית

לאחרונה פרסם זל בילימוריה, מנהל פרויקטים רב פעלים ברוב חברות הענק של עמק הסיליקון, בהן נטפליקס עליה התבסס בכתבה, מאמר לפיו הרומן של האנושות עם הטאבלט הסתיים. לדברי זל, כאשר עבד בנטפליקס ראו בטאבלט מחליף ראוי למחשב השולחני. כלי חכם, חזק ומהפכני, המביא שליטה בלתי אמצעית וטורף את קלפי הטכנולוגיה הזקנים. מהפכה מוחלטת בדרך בה אנו צורכים (ואף יוצרים) תוכן. ראו אותו אוכל בלי מלח את המחשב השולחני, נוגס בפלח השוק של הטלוויזיות, והשקיעו הון רב בהפיכתו לפלטפורמה שמציעה מהפכה של ממש.

כך מספר בילימוריה כיצד פיתחה נטפליקס אפליקציית אייפד מטריפה ויוצאת דופן אשר זכתה בפרס נחשק של האפליקציות הטובות ביותר לפלטפורמת הטאבלט של אפל. עברו כמה שנים והאפליקציה נותרה לא בשימוש, ואפילו הפרס ההוא כבר לא מחולק וירד מהכותרות. מתוך נתוני השימוש העגומים באפליקציה לצד דיווחים על התמתנות במגמת רכישות הטאבלטים סופד הכותב וטוען ״שוק הטאבלט מוצה. מה שקרה למחשב האישי בשלושים שנה קרה לטאבלט בחמש שנים בלבד״. טעותו של בילימוריה, על פי עבדכם דל התארים והניסיון, היא בהסתכלותה הרומנטית של התעשייה על מכשיר הביניים החדש. הטאבלט יצר נישה חדשה, אותה אחדים פירשו כהדבר הגדול הבא בעוד אחרים ניבאו לה כשלון חרוץ. מעטים היו אלה שחשבו שזה יהיה עוד מכשיר, שימושי עד מאוד. כזה שלא יחסל אף מכשיר אחר ואף מכשיר אחר לא יחסל אותו. כמעט אף אחד לא חזה את דרך הביניים, הלא היא דרך רוב הדברים.

וזו בדיוק הבעיה עם הטלת גאדג׳טים טכנולוגיים על ציר הרומנטיקה. כי בעולם הרומנטי אנו בוחרים מישהי או מישהו, פרטנר בודד לעשות איתו הכל. בעולם החפצים אנו לוקחים כמה. במיוחד בעולם הדיגיטאלי. הייתם מוותרים על המחשב תמורת הסמארטפון? על הסמארטפון תמורת הטלוויזיה? בעולם הדיגיטאלי יש מכשירים שונים ולהם שימושים שונים, ויש מספיק אהבה לכולם. פוליאמוריות דיגיטאלית, אם תרצו. חלק מהשימושים חופפים זה את רעהו וזה לא מפריע לנו. הלפטופ שלנו מנגן סרטי HD היטב ועדיין מריץ אותנו לקנות טלוויזיה ענקית. הסמארטפון שלנו מצלם תמונות נהדרות, ועדיין אולי נקנה מצלמה קומפקטית יעודית. הטאבלט מכסה בדיוק את הנישה המיוחדת הזו - משהו קיים וטוב שאפשר לעשות בסרבול באמצעות מכשירים אחרים, או ביתר נוחות באמצעותו.


נוחות היא שם המשחק
בעידן זה, בדגש  על העשור האחרון, בטוח לומר כי נוחות היא שם המשחק. קולנוע ביתי, רובוטים שואבי אבק וטלוויזיה גדולה בסלון לצד קטנה יותר מול מיטת חדר השינה. המותרות הופכות להיות בסיס הטכנולוגיה. להזמין פיצה מהטלפון, להזמין טיסה מהטאבלט, לנקות אבק בבית בלחיצה על כפתור בראש רובוט ועד מדיחי כלים ומכונות כביסה. אנשים אוהבים נוחות. אם נודה על האמת האייפון או סמארטפון האנדרואיד שלכם נוחים נורא, אם לא היו כנראה שלא היה לכם סמארטפון. הטאבלט נוח מהם והן מהמחשב השולחני לפעולות מסוימות. עם זאת, רוב גדול של משימות, האייפון עדיין עושה טוב יותר ורוב אחר של משימות המחשב השולחני המהולל מאפשר לעשות ביתר קלות ביחס לטאבלט, שיתכן וכלל לא מתמודד עם צרכים מסוימים כגון אופיס מלא על כל נבכי תפארתו.

האם זו סיבה להכין מצבה למי משלושת אלה? להיפך. צריך להעסיק הרבה מתכנתים כדי ליצור את הנוחות המירבית לצרכן המפונק של 2014. ואין לנקוט בגישה רומנטית מלאה ציפיות מופלאות מפלטפורמת מחשוב אחת או אחרת.

הטענה הבילימורית
מי שציפה מהטאבלט שיחליף את המחשב עבור הצרכן הממוצע ציפה ממנו ליותר מדי. בהגדרתו הטאבלט הוא מכשיר מגע מחוסר מקלדת, מכאן שכל צירוף מקלדת אינו טבעי. ואם אין לו מקלדת הרי שהזנת טקסטים ממושכת הופכת בעייתית. מנגד, מי שמספיד אותו כי לא עמד בסטנדרט הדמיוני דאז טועה ובגדול. לאייפד מקום עצום בחייהם של רבים ועל כך מיד.

הטיעון המרכזי במאמר הוא הנתון החדש לפיו מכירות הטאבלטים מפסיקות לנסוק ומתחילות להתייצב, זאת בניגוד לעולם המחשבים שעלה ועלה במשך 30 שנים. הטענה די פשוטה להפרכה: מחיר ותועלת. כמה עלה מחשב לפני 30 שנה ומה הוא סיפק? האם המשתמש הביתי היה זקוק לו? האם יכול היה להרשות לעצמו? המחשב של אז אינו המחשב של היום. היום השוק הגיע למיצוי כי כל אחד יכול להרשות לעצמו אחד. כבר כשהטאבלט הגיע לשוק, כמעט כל אחד היה יכול להרשות לעצמו אחד. תג המחיר היה ונשאר 500 דולר. מכשירי אנדרואיד סינים חדשים מציעים טאבלטים מצוינים ב-100 דולר. הנקסוס 7 הנהדר עולה 200 בלבד. כשמוצר חדש וטוב מגיע למדפים, לוקח זמן עד שכולם שומעים עליו, ואז כולם קונים עד שיש להם, פרט לאלה שלא יכולים להרשות לעצמם. מוצרים דומים ומוזלים מגיעים, ואז גם אלה קונים עד שיש להם. ואז הם לא קונים. ואז המכירות מתמתנות. כמו כן, יש להבחין שהטאבלט של לפני כמה שנים לא שונה מהותית מהטאבלט של היום, לא בחומרה ולא בתוכנה. הטאבלט מטפס מעלה באיטיות, ומגיע לארגונים באיחור אופנתי. התמתנות יכולה להיות גם שלב ביניים, בו נכנס הטאבלט לנישות ושימושים חדשים לפני נסיקה עתידית. השוואה אמיתית אפשר לעשות לשוק המחשבים חמש שנים אחרי המצאתם.

הטיעון לגבי מצב השימוש באייפד לצפייה בתכנים בסטרימינג (השימוש נסק, נטפליקס השקיעה רבות באפליקציה וכעת השימוש חזר לטלוויזיה ולסטרימרים על חשבון האייפד) גם הוא קל להפרכה: ראשית, ברור שאי אפשר להסיק את גורל הטאבלט לפי הסטרימינג שנעשה עליו. זהו אספקט שימוש בודד וזעיר ביחס לאינספור שימושים אחרים. אם נתייחס, בכל זאת, לסטרימינג עצמו, נראה כי אנשים גילו את האייפד, ניסו, צפו, וחזרו לחיק הטלוויזיה הביתית כי היא פשוט יותר טובה. נכון, האייפד נחמד לצפייה בתכנים אך הוא לא אידאלי. אולי ברכבת, אולי במונית. לא סתם בבית.


זל טוען כי הטאבלטים נשארים מעלי אבק על שולחנות קפה וליד המיטה ימים על ימים. והוא צודק, לרוב האייפד שלי מונח במגירה ליד המיטה. לרוב. לא תמיד. האם מכאן אפשר להספיד את הז׳אנר? שוב, להיפך.

מקצועי משכמו ומעלה
הטאבלט הוא מכשיר מקצועי לא פחות מהמחשב השולחני, אלא שמקצועיותיו שונה מזו של המחשב. הוא לא חזק מאוד בעריכת תמלילים, אך משמש קורא ספרים מצויין. הוא לא מאפשר פיתוח או עריכה מתקדמת של תמונות, אך הוא ללא ספק מכשיר מתאים יותר מהמחשב השולחני לקריאה אינטרנטית, הצגת קליפים, קניות, ניהול זמן, שיחות וידאו ועוד ועוד.

לראייה, ראו את אמי, היא התאהבה באייפד מיני. בעבודתה היא עורכת לשונית, ומתרגמת לעתים. כל קשר בין האייפד לבין עבודתה מקרי בהחלט. עם זאת, היא משתמשת במכשיר הזעיר יומם וליל. בבוקר היא בודקת בו מזג אוויר, קוראת ומשיבה להודעות. בערב היא משחקת בו משחקים, גולשת לה באינטרנט, עושה קניות, שומעת מוזיקה קלאסית, קוראת ספרים ולעתים אף מנהלת שיחות וידאו. המכשיר תמיד בהישג ידה, וכאשר היא נוסעת לבקר את המשפחה היא לוקחת אותו, כי בו המשחקים לדרך והספרייה היקרה מפז של דיסקים שאספה לה במשך שנים.

דוגמה נוספת היא אני, עובד בתחום המחשוב וסטודנט למדעי הרוח. עד שהתחלתי את לימודיי היה המחשב העיקרי שלי, לפטופ, מונח לרוב בחדר מחובר למקלדת, עכבר ומסך חיצוניים. עם תחילת הסמסטר התחיל המחשב לבוא עמי בכל הזדמנות. בכל אותה שעה היה האייפד במגירה. הייתי קורא בו מיילים ובודק את הלו״ז בבוקר, ולפני השינה גולש קצת בפייסבוק, משחק סיבוב של ריסק או משהו קצר ומפגר יותר והולך לישון. עם זאת, בימי לימודים קצרים אני מוצא את המחשב מסורבל וקצר סוללה ובמקומו אני אורז את האייפד, מסכם עליו ומקליט באמצעותו שיעורים. כשאני נמצא אצל חברתי שגרה בעיר אחרת, אני מביא את האייפד ומשתמש בו רבות, בעיקר לקריאה ללימודים, אינטרנט ומיילים, עבודה מרחוק, וקצת יוטיובינג ופייסבוקינג. אם זה לא מספיק, אני מנהל דרכו את חשבון הבנק, עוקב אחרי כרטיסי האשראי, שומע מוזיקה, קורא ספרים ומתעדכן בבלוגים וכתבות מעניינות שונות. אני גם בודק דרכו סטטיסטיקות של בלוג זה.

למעשה, לקחתי אותו לחופשת הפורים שלנו באילת ומצאתי כמה רגעים טובים לכתוב. פוסט זה נכתב על הטאבלט בלבד.

לצערי, עם זאת, לא אעלה אותו מהאייפד לבלוג.

בעיות תאימות, פינות לא סגורות וחרא של אפל
על כל אלה, הטאבלט מנוע מלהפוך למחשב עיקרי בגלל הרבה דברים קטנים שהופכים אותו למוגבל. למשל, אתרים רבים שלא מותאמים כלל לגלישה בו ודורשים לחיצה כפולה על לינקים, מציגים מסכי פופאפ אינטרנטיים שנראים רע על דפדפני מגע ועוד ועוד. מנגנון הפוסטינג של בלוגספוט למשל הוא כזה. גוגל ניסתה לפצות על כך ביישום בלוגר חביב, אך הוא לא מציע כלי עריכה ממשיים. פתרון אפשרי הוא בלוגסי לאייפד, אפליקציית בלוגינג חביבה אך בעלת ממשק מורכב יחסית. מצאתי שעל כל הפתרונות הקיימים בשוק הכי נוח לי להעלות פוסטים מהמחשב השולחני, וזה מאוד חבל לאור העובדה שהפוסט נכתב ומוכן על האייפד. בעיות תאימות כגון אלה זורקות את המשתמשים בחזרה למחשב הארכאי ללא כל הצדקה.


מניעה נוספת מגיעה לאייפד גם מכיוון המגבלות ששמה אפל על המכשיר, בראשן המחסור במערכת קבצים פתוחה. אמנם אפליקציות כמו GoodReader מנסות לתקן את המעוות, אך היכולת להוריד סרט או סדרה באופן חופשי מהדפדפן ואז לצפות מהמכשיר כמעט ולא קיימת, לצד היכולת לקבל קבצים מכווצים בפורמט שאינו זיפ, לפתוח אותם, לשנותם ולשלוח חזרה. יש צורך באפליקציות צד שלישי וכל אחת יותר עקומה מחברתה.

בעיות אלה יוצרות נזק כפול ומכופל לתדמית הטאבלט, שכן אחרי ניסיון או שניים כושלים לביצוע פעולה "שולחנית" על האייפד, קורה שאני פונה למחשב במשימות חדשות במקום לאייפד, ואח"כ מגלה שיכולתי לעשות אותן עליו בקלות. החשש מפני ביצוע פעולות הכוללות קבצים על המכשיר מונע ממנו להפוך סוס עבודה ומפלצת מולטימדיה. בעיות אלה, חשוב לציין, פתירות ביותר ברמה הטכנולוגית.

לסיכום
לוותר על הטאבלט כפלטפורמה זו טעות. יש לקדם את המכשיר, לפתוח אותו, להתאים אליו אתרים ולהוסיף לו עוד ועוד יכולות, לאפשר לו להיות מכשיר עיקרי עד כדי יחיד לצרכן הביתי. לאפשר לו ליצור תוכן עם סגירת כל פינה ופינה ויצירת מוצרים איכותיים וטובים ולזכור כי זו לא השקעה בפלטפורמת העתיד היחידה, אלא במוצר משלים שהולך ותופס תאוצה. אולי עכשיו, כשההייפ נרגע, אפשר להתחיל להקשיב לצורכי השוק האמיתיים.